המוצץ שלי והמוצץ של אבא 

אתם זוכרים איך הבטחנו לעצמנו ברגע של חולשה להיות ההורים הכי טובים בעולם ולעולם לא לתת לאוצרותינו היקרים לחוות את הכאב שחווינו אנחנו מול המסרים הסותרים של הורינו?
איך הבטחנו לחנך אותם לכל מה שטוב ונכון בעינינו, כדי שיהיו אנשים טובים, מאושרים. בעיקר כאלו המאמינים בכוחותיהם ומסוגלים לעזור לעצמם מול כל מכשול, מול כל צרה.
"המוצץ שלי והמוצץ של אבא - סיפורו של מסע גמילה משפחתי" - שכתבה שלומית מירון וצילמה עדי אדר (הוצאת אסטרולוג) - מוריד את הלוט מעל כל ההכחשות שלנו. הם רואים. הם שומעים. הם מפנימים. והם יהיו כמונו. עוד סיבה להרחיב את המודעות ולהגביר את הצמיחה


"הנה ככה זה בדיוק נראה

אני ואבא אחרי ארוחה טובה

יושבים לנו יחד על הספה הכחולה ומתפנקים.

כל אחד עם הפינוק שלו:

אני עם המוצץ שאני קורא לו צצי

ואבא עם הסיגריה

שלפעמים הוא קורא לה הסיגריה שאחרי

(אני חושב שהוא מתכוון לאחרי הארוחה)."

בסצינה המצולמת הזאת (את הספר כולו מלווים תצלומים אמיתיים של אב ובנו) נראים אבא וילד פשוט מאושרים. אושר - במובן הטוב, הפשוט והבריא של המילה הזאת.

האבא בסיפור הוא אבא שכל הורה רוצה להיות, ושכל ילד רוצה שיהיה לו. הוא מחובר לילד בגובה העיניים, הוא משחק אתו, הוא אוהב אותו, הוא קשוב לצרכיו. ולפחות בהתחלה הוא גם כנה אתו.

הבעיה מתחילה כשאת האידיליה המשפחתית קוטעת הערת האב:

"תגיד גבר קטן, אתה כבר בן ארבע

לא הגיע הזמן שתפסיק עם המוצץ?

הוא מעקם לך את השיניים,

כשהוא כל הזמן ככה, בין השפתיים,

ממש נזק לבריאות"

הילד - תמים כמו שרק ילדים יודעים להיות, לא מבין:

"למה אבא אומר לי

בדיוק את מה שאמא אמרה לו

לפני שנייה

כשהדליק את הסיגריה עם הריח הרע".

כשהילד מעמת את האבא עם התנהגותו האבסורדית (שהרי הוא מנסה לשכנע את ילדו להיגמל מהרגלים לא רצויים, בעוד שהוא משמש לו דוגמה לכך) - האבא מתעשת ונראה ש"נופל לו האסימון". הוא מחליט לעשות עם הילד הסכם - שניהם יצאו למסע גמילה משותף. המסע מתחיל והוא קשה ומפרך, אבל נחשו מי חורק שיניים ועובר אותו ומי בכלל לא מאמין שיש לו כוחות לצאת אליו?

הילד ניגש להסכם עם האב באופן נלהב וטוטאלי. הוא לא לוקח בחשבון את ייסורי הגמילה שמצפים לו. הוא קופץ למים ומה שיהיה יהיה. כל עוד הוא ואבא ביחד, הם יצליחו לגבור על הכל. האבא, לעומתו, כבר מהרגע הראשון מהסס - כל ההתנהלות שלו היא מהוססת - זה לא פעם ראשונה שהוא מנסה, הוא מראש מוותר על האפשרות שיצליח. אבל כמובן הוא מסתיר את חוסר בטחונו בעצמו מבנו, והוא מצפה שבנו לעומתו כן יאמין בעצמו.

מה קורה לאותנטיות שלנו כשאנחנו הופכים למחנכים?

ברמה הגלויה יש פה כשלון של האב לשמש דוגמה ראויה לבנו, אבל ברמה הסמויה יש פה עוד הרבה אמירות אחרות על הדרך שבה אנחנו תופסים ילדים ומתנהלים מולם ועל הדרך שבה ילדים תופסים אותנו ומתנהלים מולנו.

יש משהו מאוד מתוסבך בהורה שבנו, דווקא מתוך הצורך לשמש דוגמה מושלמת לילדינו. הסיבוך הזה מורכב מהרבה מאוד רגשי אשמה ופחד להיות אותנטי מול הילד. בעוד שבסצינות הראשונות של הספר אנחנו רואים זרימה מדהימה בין ילד מאושר לאבא שפשוט מבלה עם הילד שלו, קשוב לו לחלוטין ונהנה ממנו. כשמגיע השלב המחנך, האבא מנסה להיות מישהו אחר ממי שהוא. בסוף הסיפור - התמימות, האותנטיות והתום הטוטאלי של הילד מורידים את האבא מהבולשיט הזה. הילד כאילו אומר לו: אני אוהב אותך כמו שאתה ומקבל אותך ואת הסמכות שלך ללא עוררין, בוא תן גם לי לעזור לך כמו שאתה עזרת לי. אין פה ממש חילופי תפקידים, אלא יותר עמידה אותנטית מול הילדים עם החולשות שלנו כמבוגרים. התמודדות עם הדילמות שמזמן לנו החינוך שלהם, מתוך הבנה שמסר כפול הוא הרבה יותר גרוע מכל חולשה.

ספר מילדים להורים

למרות שהספר הזה כמו כל ספרות אמביוולנטית, שנכתבת בשני רבדים לילדים ולמבוגרים - נמצא במדפי ספרי הילדים, קהל היעד החשוב של הספר הזה הם ההורים. זהו ספר שנכתב בשם הילדים להורים, על מנת שיקראו בו יחד. על מנת שיקרב ביניהם ויסיר את המסכות.

הספר משקף את התפיסה שלנו את הילדים וההתנהלות שלנו מולם, ולצד זה את התפיסה של הילדים אותנו וההתנהלות שלהם מולנו. ואם מסתכלים על שתי התפיסות האלה יש לנו הרבה מה ללמוד מהם.

האבא הוא שיפוטי וביקורתי כלפי עצמו ומלא רגשי אשמה. הוא מוותר מראש על האומץ והיושר שלו ואחר כך מתמלא רגשי אשמה על זה שהוא כזה. לעומת זאת - הילד - גם כשהוא מגלה ש"עבדו" עליו, לא מגלה ביקורתיות או שיפוטיות. הוא מנסה להצדיק את האבא. האהבה שלו והקבלה שלו את האבא היא ללא תנאי. הילד בסיפור - במקום להתפתל עם תחושות שליליות, פשוט פועל - חושב מה הדבר שהוא יכול לעשות בשביל להשיג את התוצאה הרצויה.

הוא פועל ככה - לא מתוך תחכום - אלא מתוך אינסטינקט בריא ופשוט שעוד לא התכסה בכל כך הרבה פחד וסתירות פנימיות, המצויים בשפע בעולם המבוגרים. ואת זה אנחנו המבוגרים יכולים ללמוד מהם -הילדים.

אז מה המוצץ שלך?

המוצץ יכול לבוא בהרבה תחפושות. לכל הורה יש את "המוצץ" שלו מול הילד שלו. האם אתה עצבני ומבקש מהילד שלך כל הזמן להיות רגוע, האם את מלאת תחושת כעס וטינה ומטיפה לילדייך על חשיבה חיובית ופרגון. דווקא איפה שאנחנו נכשלים, אנחנו מבקשים מילדינו להצליח. אנחנו מצפים מהם שילמדו ממה שאנחנו מדקלמים להם ולא מדוגמה אישית. אבל הם גדלים והם לוקחים מאתנו את מי שאנחנו ולא את מי שהטפנו להם להיות.

האם הם ראו כוח רצון, נחישות, אופטימיות, אמונה בכוחותי, עזרה וקבלה עצמית? או שהם רואים דברים אחרים. כאלה שכולנו צריכים לעבוד עליהם.

כאנשים בוגרים אנחנו מתבוננים אחורה ויודעים היום שקיבלנו מההורים שלנו מה שרצינו וגם מה שלא, זה כבר חלק מהמערכת שלנו - ממה וממי שאנחנו. היינו ילדים, התבוננו בהם והטמענו את תפיסות החיים שלהם - גישה לחיים, יחס לעצמנו ולאנשים אחרים, משמעת עצמית או הרס עצמי.

ההבנה הזאת מטילה הרבה אחריות על הכתפיים שלנו ומדרבנת אותנו להתפתחות עצמית. בשביל עצמנו ובשבילם. הרצון שלנו שילדינו יהיו אנשים טובים יותר ומפותחים יותר גורם לנו לפתח את עצמנו לכאלה. אי אפשר "לעבוד" על הילדים. הם מכירים אותנו לפרטי פרטים, גם אם הם לא יכולים לבטא את זה. אנחנו נוטים להכחיש בינינו לבין עצמנו את יכולת ההבנה שלהם. אנחנו אומרים לעצמנו: הם שומעים, אבל לא מקשיבים, הם רואים - אבל לא קולטים.

בסופו של דבר הספר לא מבקש להטיף. הוא נכתב מתוך התבוננות פנימית ורוצה לשקף לנו לכולנו - ההורים - את עצמנו ברגעים שבהם אנחנו מסתבכים מולם - הילדים. אנחנו עסוקים ברגשי אשמה. הילדים לעומתנו חושבים איך מקדמים את העניינים - מה ניתן לעשות אופרטיבית. וכאן אנחנו מגיעים למעשה שהילד מחליט לעשות כדי לעזור לאביו "להיות גיבור כמו שהוא באמת". כי ילדים - למען בריאותם הנפשית - חייבים לראות בהוריהם גיבורים, לפחות בשנים הראשונות לחיים.

האם יש לנו את האומץ ללמוד מהם?

הילד מבין שהצליח בתהליך הגמילה בזכות המגבלות שאבא שלו הציב לו, גם אם הן היו קשות וכואבות. מכך הוא משליך שמגבלות כאלה היו יכולות לעזור גם לאביו. זאת אומרת: גם אבא שלו צריך שמישהו ידרבן אותו לעזור לעצמו. ובאין מישהו אחר, הוא מתנדב להיות המישהו הזה.

אבל אולי זה באמת לא התפקיד של הילד, אולי אנחנו - כחברת מבוגרים - גם משדרים מסרים כפולים - אנחנו לא מוכרים רעל בכל סופר, אבל אנחנו מאפשרים למכור סיגריות שהם רעל ממכר. המגבלות שקיימות היום, כמו איסור על עישון במקומות עבודה, איסור עישון במקומות ציבוריים ואזהרת הציבור - בהחלט מצמצמות את ממדי התופעה. מה עם האפשרות 'להחביא' למבוגרים את הקופסא כמו שעושה הילד על מנת לעזור להם להתמודד עם הפיתוי. הרי רוב המעשנים מאוד מאוד רוצים להיגמל. ממש מבקשים "שמישהו יחזיק אותי".

כלומר: הילד באינטואיציות הבריאות שלו מציע דרך בכלל לא רעה. זה נשמע לא דמוקרטי - אבל יש עוד הרבה מאוד איסורים ומגבלות שמונעים מאנשים לפגוע בעצמם ובאחרים.

ככה ילדים מגיבים

היו הורים שהתרגשו והיו הורים שנעו בחוסר נוחיות בכסא בקריאת הספר הזה. אכן הספר מעמת מבוגרים עם נושאים לא פשוטים, לעומת זאת הילדים, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים את הסיפור הזה. לא משנה אם הם חשופים לסיגריות או לא. הם מתלהבים עם הילד, הם עצובים כשהילד עצוב והם מאושרים כשהוא מצליח לעזור לאבא. אולי בגלל שמשקפים להם פה מציאות שכל אחד מהם חווה והיא מאוד מבלבלת, אבל בספר היא מאוד ברורה. פתאום הם רואים את כל התמונה ובנוסף הם לא נשארים חסרי אונים.

בסיפור הילד מקבל כוח להשפיע, דווקא בגלל שיש מולו מבוגר שמאוד אוהב אותו ומאוד קשוב לצרכיו. ההקשבה של האבא מנוצלת על מנת שהילד יוכל להשפיע עליו לטובה. עם אבא אחר לא בטוח שזה היה יכול לעבוד.

תוך כדי קריאת הספר בגני ילדים פשוט מדהים לשמוע איזה רעיונות, יוזמות ומחשבות יש לקטנים האלה בראש. הם ממש לא יושבים באפס מעשה. הם מפתחים כל מיני בעיות כדי "להעיר" את ההורה שמזיק לעצמו. בכל כוחותיהם הם פועלים.

המוצץ של אבא - מוצץ מאבא את כל כוחותיו

האבא בסיפור לא רק קורא לבנו "גבר קטן", הוא גם מתייחס אליו ככה - בכבוד, בהערכה. זה אבא שעד לרגע שבו הוא נאלץ לוותר על הסיגריה - מפגין כנות, יושר והגינות. כשהילד אומר לו: אמא אומרת שסיגריות זה נזק לבריאות. הוא מגיב בכנות: "אמא צודקת. הגיע הזמן שאפסיק לעשן".

אחר כך הוא מכניס את עצמו למסכת של שקרים, כי הוא לא מסוגל להסביר לילד ואולי גם לעצמו למה הוא הופך לאדם אחר - כל כך חלש - מול ההרגלים הלא רצויים שלו.

כשברור לאב שהילד מבין שהוא בגד באמונו - הוא מודה ומתנצל. קשה לאבא הזה עם השקרים והמניפולציות. זה לא הטבע שלו. זה לא מתאים לו. הוא נגרר לזה כי הוא מכור למשהו שגורם לו ל"מכור את נשמתו לשטן". אבל ככה זה עם התמכרויות, זה מה שהן עושות. הן שוללות ממך את חופש הבחירה להיות האדם שאתה רוצה להיות. הן שולטות בך.

המוצץ של אבא זה גם מה שמוצץ ממנו את החיוניות שלו, את הבטחון בעצמו.

ובעיני הילד כך זה נראה:

"אבא מוצץ מהסיגריה הרבה הרבה עשן

ואחר כך מוציא אותו לאט לאט

כמו דרקון עייף

שכבר אין לו כוח להוציא אש".

האבא - הדרקון מהאגדות, הכל יכול, שמוציא אפילו אש - הופך לדרקון עייף שיוצא לו רק עשן.

מה שמוצץ מאבא את כל כוחותיו - הוא חזק, חזק יותר מדרקון.

ועכשיו הילד לומד את השיעור החשוב ביותר בחייו - מי נלחם עם מי בסיפור הזה, למי מותר להפסיד לפעמים במערכה, אבל לא בהכרח בקרב? מה יותר חזק מדרקונים בחיינו? האם בסופו של דבר יהיה לנו הכוח לגבור עליהם?

לצפיה בתמונות מהספר:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3191961,00.html

(המאמר פורסם לראשונה באתר מאמי * www.mamy.co.il

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3191961,00.html